כ"ד באייר התשס"ז   12/5/2007

אשי שלום,
זה שוב אני, דודי שטיין מהמילואים.
אתה יודע, בנסיבות אחרות זה היה מצחיק להגיד את המשפט המפורסם "אנחנו חייבים להפסיק להיפגש ככה". "We have to stop meeting like this" אני מרשה לעצמי להניח הנחה פרועה שבאמת היינו שנינו מעדיפים להפסיק להיפגש ככה.

בזמן שחלף מאז האירוע בו נהרגתם, למדתי שכנראה יהיו שמות שאני כבר בחיים לא אוכל להגיד בלי שיהיו לי דמעות בעיניים. לכל איש יש שם - אבל השמות שכל אחד מאתנו הכיר - וחסרים לו - עושים אותנו בן אדם אחר, חסר.
אני מרשה לעצמי להניח שכל יום לפני השינה, ישנן נשמות שמשוחחות איתך ומעבירות לך "דיווח" על הילדים, על איך הם גדלו ועל מה קורה בכלל.
עצוב לי שאתה לא רואה איזו עוצמה יש בילדים שלך אשי... איתי הוא דמותך - צלם שלך בפניו ובגופו. יובל, היא פשוט השתקפות של הרגש שהיה בך פנימה. אנחנו שוויצים בהם בשבילך...ובוכים כשאף אחד לא רואה.
אם היית כאן הייתי אומר לך ש"אנחנו חייבים להפסיק להיפגש ככה" אבל אתה לא כאן - אז נפגשנו כולנו לנסות ולזכור אותך, מה שהיית לכולנו - כל אחד והזיכרון שלו.
מספרים שביום מתן תורה, בהר סיני, היה רעם וברק ורוח ואש אבל אלוהים...היה בדממה הדקה. אז עכשיו אני אגמור לקרוא ותהיה דממה, ואתה - אתה תהיה בדממה, וזה אשי, הכי קשה.