דברים לזכרו של עדי סלים, ז"ל. יד אלול תשס'ו.
שלום, אני שימי, מהצוות של התאג"ד, בו היה עדי. אשא דברים לזכרו בשם כל חברי לתאג"ד ולגדוד כולו.
חז"ל אמרו "אם עזב אחד מן החבורה, תדאג כל החבורה". הרשו לי להציג בפניכם את החבורה שלנו. החבורה של עדי. את עדי, הכרנו לראשונה, במילואים האלה. הוא רק השתחרר, כפי שכולכם יודעים, יש כאן כמה אנשים מאוד וותיקים, עוד כמה חדשים לגמרי או חדשים קצת. ועם הזמן התגבשה לה חבורה מאוד מעניינת. בסך הכל עשרה ימים היו לנו כדי ללמוד האחד את השני, כל זה בזמן שאנחנו לא יודעים מתי נצא, אם בכלל, לפעילות. אני אומר חבורה מעניינת, כי היא מאוד הטרוגנית בהרכב שלה, כפי שניתן לראות. דוד ועופר בני 39 עם אישה וילדים, יש כאן אנשי הייטק, סטודנטים, פסיכולוג, ובעל רשת פיצוציות אחד.
וכך, בשקט בשקט, מבצבץ לו איזה עדי אחד, עם פנים נעימות, קול עדין ובטוּח, ובוֹטח, שמתחבר בעצמו ממש בקלות לחבורה הזו, ומנסה לחבר אחרים מסביבו. אחד החבר'ה אמר לי השבוע שעדי היה מן "מנהיג שקט".
אז, אני יודע שאתה שומע אותנו עכשיו ואומנם הכרתי אותך, עדי, רק מתוך עשרה ימים, אך אם קמתי לדבר לזכרך, כנראה שאתה דמות שאי אפשר לפספס.
היית מנהיג שקט, עדי, כי ידעת לתת עצה טובה, יעילה ומיידית כשארגנתי את הנשק ואת האפוד חובש שלי, את התרמיל רופא של שמוליק, ארגנת אתה ועידן גם, זכרונו לברכה, ואפילו טיפ על התיק כלי רחצה, כשצעדנו למקלחת בצאלים.
היית מנהיג שקט, כי ידעת להעניק לי ביטחון בידע העצום שיש לך בטיפול רפואי, וביחס שלך לציפיות מאיתנו, כחובשים, כשהתאמנתי איתך בעל-פה על השלבים בפריסת ניתוח. כל זה גם מבלי להגיד משהו.
היית מנהיג שקט, עדי, כי לימדת אותי להסתפק במועט, כשאמרת "מה לעשות, זה מה יש", כששוב התלוננתי על הנשק הארוך שנתנו לנו.
היית מנהיג שקט, כי ידעת לשחרר את ה "שִימְקי" החברמני שלך, בדיוק בזמן, כשהייתי שבוּז, כשחזרתי מ24 שעות עם אשתי, אחרי האפטר שנתנו לנו פתאום. דרך אגב, אשתי ואני אמצנו את ה "שימקי" הזה שהענקת לי, כך סתם, רק אחרי יומיים ביחד.
אז אתה עזבת, עדי, ועכשיו אנחנו דואגים. אנחנו דואגים עוד משדה הקרב, עת תוך כדי טיפול בפצועים אני קולט שאתה לא נמצא כאן. בתמימותי, חשבתי שאתה מטפל בפצועים נוספים או מארגן את החילוץ במרחק מה מאיתנו. אז שאלתי את יוֹני דרִימֶר, איפה אתה ואיפה עידן? ממבטו הבנתי. באותו רגע, נפלה עליי עצבות עמוקה. עצבות ופחד. עצבות מפני שזה לא הוגן, חשבתי לעצמי, ופחד מפני הבאות. חשבתי על משפחתך שמחכה לך. מה נאמר להם בשובנו, אם נשוב מהקרב.
שושנה, שלֹמה והבנות; אין לי מילים לנחם אתכם. אני רק יכול להבטיח שאנחנו, חברי צוות התאג"ד, וגדחה"ן 98, לא נשכח. לא נשכח את עדי ולא נשכח אתכם. כנראה שהשכול, הוא נחלת עמנו. ועכשיו גם אתם תהיו חלק מהחבורה שלנו. אוהבים אתכם ומחבקים חזק חזק.
אסיים בפסוק מהתנ"ך, כנראה שרק שם יש נחמה. בספר ישעיה, שאותו נקרא השבת בבית הכנסת. נבואת ישעיהו מדברת על השמחה והטובה שעתידה לבוא, שגם אם חושך וערפל מכסים אותה, תצליח להאיר ולפלס את דרכה אל ישראל. נבואתו מסיימת בפסוק: " לא יבוא עוד שִמשך וִיְרחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם וְשַלְמוּ ימי אבלך ". נתפלל כולנו עבורכם, מי ייתן ותדעו רק טוב, שמחה ואור, אהבה ושלום, כל הימים.